שם הרי גולן

שיר מתאר את הנופים הנשקפים מחוות כנרת וקבוצת דגניה א', בהם חיה ועבדה רחל המשוררת בתקופת העלייה השנייה. הוא נכתב מתוך הִזכרוּת וגעגועים, כשני עשורים לאחר שאירעו החוויות המתוארות בו. בממד הנופי המספר את חוויות העבר, המשוררת סוקרת שפע של צורות; עצמי הנוף זוכים להאנשה בטווח גילים רחב לעצמים הנצפים: להר חרמון הלבן, המכונה “סבא” בשל צבעם של שערות שיבה, מיוחסת בדידות, אולי בשל המרחק היחסי מדגניה ובשל גובהו הבולט בסביבה הנופית, ואילו עץ הדקל, שצורת כפותיו הסתורות נראית כבלורית פרועה, מדומה ל“תינוק” ו“שובב”, הנמצא בקרבת האני המשורר המסוגלת לדמיין אותו “משכשך” את “רגליו” באגם הכנרת הסמוך; נוסף להם מוזכר הכֶּרַכְּ, אחד משמותיו הקדומים של תל בית ירח הסמוך לדגניה. המשוררת מציינת שלל צבעים בנוף הנפרש לעיניה: אדום לכלנית, צהוב, סגול ולבן, הם צבעיו האפשריים של הכרכום, ירוק לירק, ותכלת השמים. לעומת זאת בממד הנפש הפנימי, העוסק בהווה, מתארת המשוררת דאגות מבואם של עוני וכפיפות (“שחוח”), מציאותי ומטאפורי, אשר יהוו מבחן לאהבתה ולנאמנותה לנופי הכנרת ולמעשה לנאמנותה אל עצמיותה שלה. בנוסף מתוארים חששות שמא תשכיח התקשרות לנופים מרשימים אחרים. מילות השיר נכתבו בשנת 1927 ; השיר הולחן בשנת 1963.

מילים: רחל לחן: נעמי שמר שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! - בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים: עֲצֹר. בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר.

שָׁם עַל חוֹף הַיָּם יֵשׁ דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת, סְתוּר שֵׂעָר הַדֶּקֶל כְּתִינוֹק שׁוֹבָב, שֶׁגָּלַשׁ לְמַטָּה וּבְמֵי כִּנֶּרֶת מְשַׁכְשֵׁךְ רַגְלָיו.

מַה יִּרְבּוּ פְּרָחִים בַּחֹרֶף עַל הַכֶּרַךְּ, דַּם הַכַּלָנִית וְכֶתֶם הַכַּרְכֹּם, יֵשׁ יָמִים - פִּי שֶׁבַע אָז יָרֹק הַיֶּרֶק, פִּי שִׁבְעִים תְּכֻלָּה הַתְּכֵלֶת בַּמָּרוֹם.

גַּם כִּי אִוָּרֵשׁ וַאֲהַלֵּךְ שְׁחוֹחַ, וְהָיָה הַלֵּב לְמַשׁוּאוֹת זָרִים - הַאוּכַל לִבְגֹּד בָּךְ, הַאוּכַל לִשְׁכֹּחַ חֶסֶד נְעוּרִים?

נעמי_שמר_-_שם_הרי_גולן.pdf

מויקיפדיה