לחן: אייל באט

מידע עליו מתוך ויקיפדיה

את יצירתו, “היושבת בגנים” הלחין בשנת 1999 עבור נגנית החליליות דרורה ברוק

את היצירה ניתן להזמין מהמכון למוסיקה ישראלית: כאן

על אודות היצירה:

מפי אייל:

היושבת בגנים היא יצירה של כמיהה רוחנית. המפגש עם דרורה ברוק נתן לי את ההשראה לצקת כמיהה זו אל תוך כתיבה לכלי שהיה עד אז די עלום עבורי – החלילית. הנגינה של דרורה, שיש בה התכוונות עמוקה יחד עם אהבה גדולה, עיצבה במידה רבה את הרקע לכתיבת היצירה. במפגשים המשותפים שלנו, ניגנה לי דרורה בכל סוגי החליליות והשמיעה לי מעל גבי תקליטורים מבחר של רפרטואר החלילית מימי הביניים ועד ימינו. אט-אט חדרה אלי ההכרה כי נפתח לי פתח אל עולם עשיר ומסקרן ששורשיו בימים קדומים של לחשים וכשפים. אך טבעי הדבר שהאינטימיות והמופנמות של נגינתה של דרורה, יחד עם הברק העדין של הוירטואוזיות שלה, מצאו דרך ישירה אל ליבי בבואי להביע בצלילים את פנייתו רוויית-הגעגועים של האוהב אל האהובה המיסטית של שיר השירים. מבחינת השפה המוסיקאלית אומץ המודל של יצירה רומנטית חד-פרקית הכתובה באופן חופשי ועושה שימוש בטקסטורות שקופות. ברצוני לציין שתי השפעות מוסיקאליות שבלעדיהן היתה חסרה היצירה את צבעה המיוחד: הראשונה היא המוסיקה הקלטית,שבה תופסת החלילית כידוע מקום של כבוד. החופש והמרחבים של היצירה באים מכיוון זה. ההשפעה השניה היא זו של החזנות המזרח-אירופית.משהו בגעגועים והעצב הדק של מוסיקה זו נכנס גם ליצירתי. אני מקווה שתאהבו אותה.

מפי דרורה:

על לידתה של היצירה:

את אייל באט פגשתי לראשונה לפני 10 שנים. הוזמנתי למסיבת יום הולדת של ידיתי הקלרניטנית, נגה בן אז“ר, אליה נקבצו ובאו מוסיקאים רבים שכדרכם במסיבות – מנגנים.

ליד הפסנתר ישב בחור וניגן משירי החיפושיות. הוא החל לנגן את The Fool on the Hill וכששאל “יש פה למישהו חלילית?” מצאו עבורי חלילית אדומה מפלסטיק דהוי עם צליל ישן והתישבתי לידו. לאחר השיר הזה המשכנו בשאר שירי חיפושיות למיניהם.

על אייל שמעתי עוד קודם לכן, אבל רק כשסיימנו לנגן הצגנו את עצמנו, ומאותו רגע היה לנו ברור שאנחנו צריכים לעשות מוסיקה ביחד.

הפגישה הבאה היתה אצלי בתל אביב, ושם עלה הרעיון לבחור פסוקים מ'שיר השירים' ולכתוב בהשראתם מוסיקה. לאחר שישבנו ועיינו, איש איש בתנ”כו הוא, לאחר שכל אחד מאיתנו מצא מספר פסוקים שמצאו חן בעיניו במיוחד, גילינו להפתעתנו שאת הפסוק “היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני ”, מפרק ח', בחרנו שנינו.

כשהזמין אותי אייל אליו לאחר זמן מה על מנת לשמוע את הסקיצה הייתי מאושרת. בכל פעם מחדש, כשנולדת יצירה שאני חלק ממנה, שמשהו ממני השפיע על התהוותה, אני מתרגשת כמו ילדה קטנה, אולי משום שכמוסיקאית מבצעת, מה שאני יוצרת נעלם כמעט ברגע שבו ארע- ויצירה שכתובה עבורי, בהשראתי, היא הדרך היחידה שלי להשאר קיימת גם אחרי שסיימתי לנגן, ובעצם להיות נוכחת בה, גם לפני שהתחלתי.

כששמעתי את 'היושבת בגנים' לראשונה – התאהבתי. לא ידעתי אז עדיין במה, רק חשתי את המלודיה הזו נכרכת לי בלב ומלטפת לי את הנשמה.

הבכורה נוגנה בערב לזכרה של הפסנתרנית שרה פוקסון היימן, שהקדישה את רוב עשייתה למוסיקה ישראלית. בערב, שהתקיים באוקטובר 1999 ב'מרכז עינב' שעל גג 'גן העיר' בתל אביב, ליווה אותי בפסנתר אייל בעצמו.

בעשור שחלף מאז, הופעתי עם היצירה, הקלטתי אותה, והדרכתי תלמידים שלמדו אותה. אני חשה שהיא גדלה לידי וצמחה בתוכי, ואני גדלתי עמה, מורכבותה מעורבת בנימי נפשי ואני מתפתחת איתה ולצידה, ואולי רק עכשיו מבינה אותה באמת.

נקודות למחשבה לפני הביצוע: עבורי מיצגת היצירה הזו תהליך של התפתחות אישית, מעבר בין תקופות שונות במעגל החיים, תוך מסע להכרות עצמית. כבר ברה הפותח בפסנתר צריך הנגן להמחיש אותה התפתחות שמתרחשת ביצירה כולה. חשוב לכן להכיר ולספוג את היצירה מתחילתה ועד סופה עוד לפני שנעשות החלטות לגבי פרשנות כלשהי. המודוס הפריגי והגמישות של המלודיה משפיעים על מצב הרוח הכללי של היצירה ויש לתת לתחושות האינטואיטוביות של המבצעים להובילם אל תוך הבנה עמוקה יותר של היצירה, כמו אותה הבנה וקבלה הנובעת מהכרות ארוכת שנים עם חבר קרוב.

אותה מלודיה שמופיעה בתיבות הראשונות בפסנתר, מנוגנת ביד ימין, וכשהיא עוברת ליד שמאל, היא כבר מוכרת לנו, וכפי שאי אפשר לחוות ראשוניות פעמים, כך גם כאן, המלודיה הזו מקבלת משמעות שונה: המרקם שלה לא רק מתעבה במספר הצלילים שמנגנים אותה, אלא גם התחושה שלנו משתנה ולו אך מעצם ההכרות המוקדמת.

כאשר נכנסת החלילית, היא מרשה לעצמה לקשט ולעלוץ מסביב למלודיה, כמו נערה צעירה החוגגת את אביב נעוריה. כאשר היא מסיימת ©, אוסף אותה הפסנתר אליו, אל המציאות היומיומית, השגרתית משהו, ממנה היא מנסה להחלץ, מחזיר אותה למקום בו היא אמורה להיות, לשקט של המוכר והידוע, אך היא (D), צובעת את המציאות בחדוות נעוריה, אמנם מודעת יותר, אבל עדיין היא, במלוא עוצמת רגשותיה. עם ההתבגרות (E), באה הראייה המפוכחת, ואיתה באים השקט והפרידה בהסכמה מהפרק הקודם. כעת מתרחש דבר מה, בצליל אחר, בצבע אחר ובמתח אחר, עד למפגש המחודש בעצמנו, במלודיה הראשונית שלנו, ובמציאות החדשה–ישנה, בה אנחנו קצת זרים בתוך גופנו אנו ובנבכי הנפש. מתוך הסערה הזו אנו חוזרים לאותם קישוטים, לאותה ייחודיות שלנו, לאותם נסיונות למצוא את עצמנו מחדש עד שנמצאת איזו הסכמה – גם עם עצמנו, וגם עם המציאות.

זוהי כמובן הדרך האישית בה אני חווה את היצירה, וברור שהפרשנות של היצירה משתנה ממבצע למבצע, אך איכותה של “היושבת בגנים” ויופיה, נובעות, לדעתי, מתוך הנגיעה שלה באמת פנימית קוסמית כלשהי, כזו שכל אחד יכול למצוא בה את עצמו לאחר תהליך של חיפוש – כמו בכל יצירת אמנות טובה.

בתקווה שלעולם לא תפסיקו לחפש ולשאול, שתמירו את החיפוש בחוץ בחיפוש הפנימי, ועל הדרך תגלו את היופי הבלתי צפוי, זה שאי אפשר להתכונן אליו, זה שטמון עמוק בכם, ותניחו לעצמכם להיות קצת מופתעים.